<h1>שיטה לא נודע למי — קידושין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין נ"ד ע"א] כתנות כהונה שבלו מועלין בהן. א"ת והא קיי"ל (יומא נ"ט ע"ב) דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, דהוו להו תרומת הדשן ובגדי כהן ביום הכפורים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, י"ל בעלמא (היאך) לא גמרינן מיניהו אבל כתנות כהונה גמרינן מבגדי כהן גדול ביום הכפורים דדמי להו, ואע"פ שבלו ונעשה מצותן [מועלין בהן] כן פי' הראב"ד ז"ל, עוד יש לומר דהא (ד)לא מקרי דבר שנעשית מצותו, דאי לאו משום דבלו השתא נמי חזו למצותן. וא"ת והא תנן (סוכה נ"א ע"א) מבלאי מכנסי הכהנים והימניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, אלמא דחולין נינהו ואמאי מועלין בהן, י"ל התם לשמחת בית השואבה שאני וצורך צבור הוא, ומדי דהוה אשיירי לשכה שהיו עושין מהן חומת העיר ומגדלותיה, ואפילו הכי איכא מאן דאמר מועלין בעתיקין, ועוד שמחת בית השואבה ענין הקדש כיון שהיה במקדש ולשמחת נסוך המים.
<h2>דף יח:</h2>
[קידושין מ"ב ע"ב] שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה. קשה לי איכא למפרך מה לתרומה שכן לאו דבר עבירה תאמר במעילה שהיא עבירה ואין שליח לדבר עבירה, ואי משום גזירה שוה, ולהכי הוא דאתא דתניא (פסחים ל"ג ע"א) הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, ותרוויהו בחטא [חטא] מתרומה מייתי לה וצ"ע. תו קשיא לן דאמרינן לעיל [מ"א ע"ב] אתם גם אתם למה לי כו'. והא איצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא לילף חטא חטא ממעילה מה התם לא משוי שליח דאין שליח לדבר עבירה, אף תרומה לא משוי שליח, י"ל אדרבה אע"ג דלא כתיב אתם גם אתם הוה אמינא ניליף מעילה מתרומה מה תרומה משוי שליח דאתיא מגירושין וקדשים, אף מעילה משוי שליח, דהכי הוה עדיף לן למימר משום דאשכחן שליחות בגירושין וקדשים, וכיון דאיכא לאתויי תרומה מיניהו במה הצד כמאן דכתיב בה שליחות דמי, ואיכא למילף מינה מעילה בגזירה שוה דחטא חטא, אבל איפכא ליכא למימר דנילף תרומה ממעילה, משום דלא אשכחן דכתיב אין שליח לדבר עבירה במעילה, ולא בשום דוכתא, אלא משום דהוו להו מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד, שמעינן מינה דבעלמא אין שליח, אבל בהדיא לא כתיב בשום דוכתא אין שליח לדבר עבירה אלא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ואליבא דבית שמאי, [דיליף לקמן משחוטי חוץ] דלבית הלל הוו להו שלשה כתובין.
<h2>דף יט:</h2>
[קידושין נ"ד ע"א] אמר רב חזרנו וכו'. בין ר' יוחנן בין רב תרוייהו סבירא להו דלרבי מאיר הקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל מן הדין, אלא דר' יוחנן סבר דר' מאיר מבטל הקדושין ומחזיר זביני משום טעותא דתרוייהו, ורב לא סבירא ליה הכי אלא לר' מאיר באשה מתקדשת ובמכר קנה בין במזיד בין בשוגג בכל הקדש, חוץ מכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה, וכל דבר שיש בו התר לכהנים אין בו מעילה, וכל מידי דבשוגג אין בו מעילה אין מתחלל, ור' יהודה לית ליה האי טעמא שאם נתנו ליהנות בהם לכהנים, התם הוא דמעיקרא לצורך עבודה לבשינהו, אבל לא אשכחן בהו היתר ללבשן תחלה שלא לצורך עבודה, וא"ת מכדי כותנות כהונה כלי שרת נינהו וכלי שרת (בלי) קדושת הגוף קדישי ולא נפקי לחולין, והיכי אמר ר' יהודה בשוגג קדש, דהא תנן (לקמן נ"ה ע"א) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, אלמא לא נפקי לחולין, י"ל ה"מ כלי שרת שנעשת עבודה [ב]עצמן כגון מזרקות שמקבלין בהם הדם וקשות הנסך וכיוצא בהן, אבל כתנות כהונה נפקי לחולין ואין בהן מועל אחר מועל.
[קידושין נ"ד ע"ב] וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייבי. א"ת והא תנן (מעילה י"ט ע"ב) אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת, אלמא בבהמה וכלי שרת יש מועל אחר מועל ואע"ג דלא נפקי לחולין מעל, י"ל התם משום אתהני בכוס ששתה בו ובבהמה שרכב עליה, אבל במעות הקדש דומיא דמתני' דהמקדש בהקדש כיון דלא נפקי לחולין ובטלי קדושין מאי אהני מעשיו ומאי עביד דלחייב קרבן.
[קידושין נ"ה ע"א] התם לא קא מכוין לאפוקינהו לחולין. קשה לי אם כן תו לא איצטריך למימר ההיא ר' יהודה היא, דהא ר' מאיר נמי מודה דבשוגג אין קדושת הגוף מתחללת, ובמזיד הוא דקאמר דקדושת הגוף מתחלא משום דקא מכוין להוציאה לחולין, וכי תימא כר' מאיר לא מתוקמא דקתני אין מועל אחר מועל במוקדשין, הא חד מועל איכא דנפיק לחולין, ולר' מאיר הא תנן בשוגג אין מתחלל, ליתא דהני מילי במקח וממכר או (בהנאה) [במתנה], אבל היכא דמתהני מיניה כגון בהמת מוקדשין שהיא בעלת מום או בהמה טמאה לבדק הבית אי רכב עליה, או קורדום של הקדש אם בקע בו דברי הכל יצא לחולין. ואית דדחיק ואמר להכי אוקמה כר' יהודה, דלא מתוקמא ההיא מתני' כר' מאיר, דקתני רישא נטל אבן או קורה של הקדש הוא מעל וחבירו לא מעל, ולר' מאיר בשוגג אין מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, והאי תירוצא סליק שפיר לבר פדא דאמר שוגג אין מתחלל אלא לענין אכילה, אבל לר' יוחנן אי נמי לרב הא ודאי מודה ר' מאיר בנטל אבן או קורה של הקדש דמעל, ואפשר דהכי קאמר התם לא מכוין כו' ומתוקמא נמי כר' מאיר, וצ"ע דלא אמר אלא.
<h2>דף כ.</h2>
[קידושין נ"ג ע"ב] תרויהו לא ניחא להו דליתחל הקדש על ידיהו. דאיהי אע"ג דלא מחייבא קרבן מעילה כדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחברו לא מעל, לא ניחא לה דליתחל הקדש ויבא תקלה על ידה.
[קידושין נ"ג ע"ב] במכר מאי. הא נמי בשגגת הקדש לר' מאיר מיבעיא ליה, דבשגגת מעשר לר' יהודה פשיטא דחד מיניהו לא ניחא ליה משום טרחא דאורחא. אף במכר לא קנה. דתרוייהו לא ניחא להו, והא דתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ליכא למימר תהדר מתנה ולא למעול נותן דתרויהו לא ניחא להו כדאמרינן במכר, דשאני מתנה דכיון דמקבל קא רווח, אף על גב (דמחל) [דמתחלל] ההקדש על (ידיה) [ידיו], כיון דאיהו לא מעל ניחא ליה במתנה כן פי' הראב"ד ז"ל, והא דתנן (לקמן נ"ד ע"א) ר' מאיר אומר אף מועלין בעתיקין, מיירי כגון שנתן לחבירו, דאי במכר קא הדרי זביני כדאמרינן דאף במכר לא קנה, א"נ כגון דאחלינהו על אבנים וישב בהן, או שהתיכן ועשה מהם כלים ונשתמש בהן.
[קידושין נ"ד ע"ב] אלא לענין אכילה בלבד. כגון חתיכה של הקדש שהגבהה לאכלה ואכל ממנה נתחללה החתיכה, ומאי דאכל הוי נמי כמאן דהוציא לחולין באכילתו וחייב קרבן מעילה בהוצאתו לחולין, והוא הדין לכל הנאה דאית ליה בגופו של הקדש כגון שלבש כתנות כהונה שלא בלו, או שבקע בקרדום של הקדש, או שישב על אבני ירושלים שנשרו, והא דתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, לא מתוקמא כר' מאיר דהא התם לית ליה לנותן הנאה בגוף ההקדש, והא דתנן מועלין בחדתין וכו' ר' מאיר אומר וכו' אף בעתיקין, התם נמי כגון שנהנה בגוף ההקדש, וכדכתיבנא לעיל, וכן הא דתנן אבני ירושלים שנשרו מועלין בהן כגון שישב עלהם. ולא פליגי בר פדא ור' יוחנן אלא במתנה, דלר' יוחנן מעל ולבר פדא לא מעל, ובמקח וממכר ובקדושי אשה תרויהו מודו דאין מתחלל, למר משום טעות ולמר מדינא משום דלא אתהני מגוף ההקדש, ובמזיד מתחללי אפילו בקדושי אשה ומקח וממכר, כיון דנתכוין לאפוקי לחולין. ואם נשתמש בכתנות כהונה ולא נתכוון לגזלן, מעל ולא יצאו לחולין, ויש בהן מועל אחר מועל, וכן במבקע בקרדום של הקדש ואינו מתכוין אלא להנאת שעה, יש בו מועל אחר מועל, והא דתנן אין מועל אחר מועל במקודשין אלא בהמה וכלי שרת, משום דבהמה וכלי שרת אפילו איכוין לאפוקינהו לחולין לא נפקי לחולין, ויש בהן מועל אחר מועל, מה שאין כן בכתנות כהונה או בקרדום של הקדש, והא דאית בהו מועל אחר מועל כשאין מתכוונין אלא להנאת שעה, התם משום דלא אפשר ליה לכולי כלי לצאת לחולין כיון דלא איכוין להוציא כלי לחולין, וההיא הנאה לחודה היא דחשבינן דאפיק חולין, והיינו דתניא בתוספתא (מעילה פ"ב) לקח קרדום של הקדש ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו, ואם נתכוין הראשון לגזול הוא מעל וחבריו לא מעלו.
[קידושין מ"ב ע"ב] כי עשה שליחותו מיהא בעל הבית מעל ואמאי נימא אין שליח כו'. וא"ת והא טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והכא הא לא ידע שליח דמשל הקדש קאמר ליה בעל הבית לאתויי, י"ל כל היכא דאלו הוה שליח מזיד הוה אמרינן דשליח מחייב, כי הוי שוגג נמי שליח הוה לן לחיובי קרבן מעילה, דבטלה תורת שליחות בדבר עבירה.
<h2>דף כא.</h2>
[קידושין מ"ט ע"ב] אמר רבא הוו דברים שבלב כו'. דאף על גב דמסתמא אדעתא למיסק לארץ ישראל זבנינהו, מאחר דגלי דעתיה מקמי הכי, דברים שבלב אינם דברים, והא דקיי"ל (שבועות כ"ו ע"ב) גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב, התם אין דברים שבלב סותרין שום דבר, אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים [שבלב] ועקרי להו לזביני. ואע"ג דקי"ל (תרומות פ"ג מ"ח) נתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום, אלמא יש כח בדברים שבלב לסתור מה שמוציא בשפתיו, התם משום דמטעא טעי, שאינו מתכוין לומר מה שמוציא בשפתיו, אבל הכא דלא טעי בלישניה אלא מכוין הוא לומר מה שמוציא בשפתיו, אין דברים שבלב דברים לבטל דברי פיו. והא דתנן נודרין להרגין ולחרמין, ומוקים לה בנדרים (כ"ז ע"ב) בשאמר בלבו היום, אלמא יכול לבטל בלבו מה שמוציא בשפתיו, הא אמרינן התם ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים אונסא שאני, פירוש אומדנא דמנכר הוא דמחמת אונסא הוא אוסר עליו כל פירות שבעולם ובליביה קאמר היום, וכמאן דאמר בפיו דמי, כדקי"ל בעלמא בכל אומדנא דמוכח, וההיא דר' עקיבא (כלה רבתי ריש פ"ב) שהיה נשבע ומבטל בלבו, התם נמי כדי לעמוד על דברי תורה עשה כן, שהיו חביריו חלוקים עליו שהיה אומר עז פנים ממזר ובן הנדה, ואע"ג דלא אמר בלבו היום אלא לגמרי היה מבטל בלבו מה שהיה אומר בשפתיו, ע"י הדחק היה עושה כן, א"נ שאני נדר הואיל ונתן לשאלה מהנו דברים שבלב, וצ"ע, ושמא כשהוא מבטל לגמרי בלבו מה שמוציא בשפתיו דברי פיו בטלים, אבל הכא שלא מבטל זביני לגמרי, אלא אדעתא למסק לארץ ישראל הוה מזבין, בהא קא אמרינן דברים שבלב אינן דברים לבטל דברי פיו, והא דמצרכינן בנדרים גבי נודרים להרגין ולחרמין דלימא בליביה היום, [ולא דיבטל לגמרי], כיון דאיכא תקנתא עבדינן לה ואצרכינן ליה שיאמר בלבו היום ולא ישבע לכתחלה לשוא, ואית דמתרצי דר' עקיבא נמי קאמר בלבו היום שהביאה יום אחד לגן עדן.
[קידושין מ"ט ע"ב] וב"ה פירשו דברים שבלב אינם דברים, דאע"ג דגלי דעתיה מעיקרא לא מהימנינן ליה דאדעתא למסק לא"י זבין. ואע"ג דאסיקנא דדברים שבלב אינן דברים. מצינו בכמה מקומות שהן דברים ליבטל מעשיו, כגון היכא דאיכא אומדנא דמוכח, כההיא דמברחת (כתובות ע"ח ע"ב), וכי ההיא דר' שמעון בן מנסיא בפ' יש נוחלין (ב"ב קי"ב ע"א). וההיא דמרובה (ב"ק פ' ע"א) דאמרינן מעשה באשה אחת שהיתה בנה מצר לה וקפצה ונדרה כל מי שיבא (עלי) איני מחזירתו באו (לה) [עליה] בני אדם שאינן מהוגנין, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא נדרה להתקדש אלא להגון לה, וכן גבי בצורתא דנהרדעא בפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ"ז ע"א), וכן במתנת שכיב מרע דקי"ל (ב"ב קנ"א ע"ב) אם עמד חוזר, וכן תלויה[ו] (וזבין) [ויהיב] דאין מתנתו מתנה, בכל [אלו] שוינהו רבנן לדברים שבלב דברים, דאומדנא [דמוכח הוא]. ודוקא משום דבעידנא דזבין לא אמר מידי דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, אבל אי גלי דעתיה בעידנא דזבין, כיון דלא סליק לארץ ישראל בטלי זביני.
ואיכא דמוכחי מהכא דבממונא לא בעינן תנאי כפול, וליתא דהא לא מתורת תנאי היא, דהא אע"ג דלא אמר בלשון תנאי אלא דגלי דעתיה דאדעתא למיסק לא"י מזבן להו, כי לא סליק בטלי זביני, ואפילו אי בעינן תנאי כפול בעלמא, וטעמא דמילתא דהכא לא ניחא ליה בזביני ומוכרח הוא בדבר משום דקא בעי למיסק לארץ ישראל, וכדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית (שם) בההוא דזבן ארעא למזבן תורי, דבשאר תנאין דעלמא ניחא ליה בזביני ורוצה בקיום התנאי, ולהכי אין כח בתנאי לעקור את המעשה עד דאיכא תנאי כפול לר' מאיר, אבל הכא לא ניחא ליה בהנך זביני וכל עצמו אינו מוכר אלא אדעתא למיסק לארץ ישראל דלהוו ליה מעות לצורך הדרך, תדע דאמרינן ליה קום סליק א"נ אי בעית סלקת כדלקמן, ואי תנאה הוי היכי אמרינן ליה קום סליק, הא ודאי בכל תנאין יכול לומר לא מקיימנא תנאה דבעינא דלבטיל מעשה, אלא ודאי משום גלויי דעתה הוא, דעיקר המכר אינו אלא משום דבעי למיסק לארץ ישראל, ולהכי אמרינן ליה קום סליק, דהא ההוא דעתה דהוה לך בעידן זביני בידך הוא לקיימו ולעלות לארץ ישראל (ולהכי אמרינן ליה קום סליק). והאי עובדא (נמי) [קמא] מיירי כגון דאתניס ולא הוה מצי סליק, ולהכי איצטריך לטעמא דדברים שבלב אינם דברים, דאי גלי דעתיה בטילי זביני. וכתבו הגאונים התם בפ' אלמנה ניזונית (שם) בההוא דזבן ארעא למזבן תורי, שאם הוציא דמי הקרקע נתקיים המכר לאלתר, מיהו בהאי עובדא דהכא נראה שאם הוציא המעות לצרכיו לא נתקיים המקח משום הכי, דליכא למימר בההוא הנאה דקא מתהנית בהו גמרת לאקנויי נכסי, דמצי אמר אי לאו אדעתא (דל)דמיסק לא"י לא זבנית נכסי, (אבל) [אלא] משום דהוה בדעתאי למיסק לארץ ישראל, לכך מכרתים דמאי קא מתהניא בהו אי סליקנא לא"י, וכי אתניס ולא מצי למסק מהדר ליה מעות. (ד"ת).
[קידושין נ' ע"א] ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה. דכיון דעל ידי כפיה הוא אומר רוצה אני רגלים לדבר דבלביה לא ניחא ליה, אלמא דברים שבלב אינן כלום, ולפי הב"ה מפרשינן הכי, כיון דלא אמרינן בליביה [לא] ניחא ליה אע"ג דאיכא רגלים לדבר דעל ידי כפייה הוא אומר רוצה אני, הכא נמי אע"ג דמקמי זביניה גלי דעתיה דאדעתא למיסק לא"י זבנינהו לנכסיה, כיון דבעידן זביני לא אמר בהדיא, דברים שבלב אינם דברים כיון דלא ידעינן בוודאי כוונת הלב, ולא נהירא דמדקאמר הא בליביה וכו' דברירה לן מילתא, להכי גרסי הב"ה ואמאי דילמא בליביה לא ניחא ליה, ודחקו לרב ז"ל לפרש כך משום ההיא דמברחת, ודר' שמעון בן מנסיא, דמשמע מינהו דכשהדבר ברור לנו [לאו] דברים שבלב הן, ולא היא דהתם כמו שהוציא בשפתיו דמי לפי שאף העדים יודעין ומכירין את ליבה ודבר מפורסם וניכר הוא, אבל היכא שאינו מפורסם וניכר דברים שבלב אינן דברים, ואפילו בדוכתא דאית לן להימניה דהכי הוה בליביה, דהא למסקנא מוכחינן דדברים שבלב אינן דברים מהא דתנן האומר לשלוחו הבא לי מן החלון מן הדלוסקמא וכו' אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי וכו', ואע"ג דאית לן להימניה כי אמר לא היה בלבי מזה אלא מזה מגו דאי בעי אמר נזכרתי, אמרינן דברים שבלב אינם דברים.
[קידושין נ' ע"א] האומר לשלוחו הבא לי מן החלון וכו' ואמאי והא קאמר לא היה בלבי. א"ת אפילו תימא דברים שבלב דברים הם, התם דינא הוא דליחייב כיון דשגג ואמר לו הבא לי מן החלון, דבשגגה מחייב קרבן מעילה, דהא איהו גופיה אם לקח מן החלון ואמר טעיתי שלא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא מי לא הוי מחייב קרבן מעילה, השתא נמי דקא עביד שלוחו בשליחותיה, אפילו תימא דברים שבלב דברים הם, אמאי לא מחייב, י"ל הא דקתני לא היה בלבי מזה משמע נמי כגון שיש בחלון שני כיסין אחד של הקדש ואחד של חולין, ואמר לו הבא לי מן החלון סתם והביא לו מן הקדש, אע"פ שאמר לא היה בלבי מזה שהבאת אלא מזה של חולין, בעל הבית מעל, ואי אמרת דברים שבלב דברים הן לא הוה לן למחשביה להאי כמי שעשה שליחותו, דהוה ליה לחזור [לשאול] לבעל הבית איזה כיס יביא לו, ולא היה שליח כלל לכיס זה של הקדש, אלא לאו דברים שבלב אינן דברים, ולית לן למיזל בתר דברים שבלבו של בעל הבית, ולכן [לכל] חד משני כיסין שיביא לו הלה נעשה שליח שהרי לא פירש לו איזה כיס רוצה שיביא לו, ושניהן בכלל שליחותו הן, דלית לן למיזל אלא אחר דבריו ודחינן ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי. ולא מהמנינן ליה ממאי דקאמר לא היה בלבי מזה אלא מזה, ומאיזה שירצה להביא לו היה בלבו, ונמצא שהוא שלוחו לכל אחד משני כיסין, ומהדרינן דודאי אית לן להימניה דהיה לו לומר וכו'. עוד י"ל דלעולם אין בחלון או בדלוסקמא אלא כיס אחד, ומאי לא היה בלבי מזה אלא מזה, לא היה בלבי מן החלון אלא מן הדלוסקמא, ודקא קשיא לן אפילו תימא דברים שבלב דברים, דינא הוא דנחייב בעל הבית, י"ל כל היכא דאי הוה עביד איהו הוה טעי נמי, כי עביד שליח הוה ליה שליח שעשה שליחותו ומחייב בעל הבית, (אלא) [אבל] הכא אי הוה אזיל איהו לא הוה טעי, שאם טעה בדבריו לא הוה טעי במעשה, דהא קאמר לא היה בלבי וכו' כלומר בדיבורי טעיתי ודעתי היה שיביא לי מן הדלוסקמא, מיהו השתא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, לית לן לאחשובינו לדברים שבלב והרי עשה שליח מוצא שפתיו וכמאן דעבד איהו דמי, ודחינן ודילמא שאני התם דליכא להימניה, דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי, ולבו היה מן החלון, ואי קשיא הא דאמרינן לעיל דילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, והכא אמרינן דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי, י"ל התם משום דאמר רוצה אני אמרינן דמסתמא ניחא ליה בכפרה ופיו ולבו שוין.
[קידושין נ' ע"א] היה לו לומר מזיד היה. והוה פטר נפשיה בהכי מקרבן, דלאו טענת רמאות הוא, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא כדי לפטור את עצמו מקרבן, ומגו דמהימן אלו אמר מזיד הייתי, מהמן נמי השתא דקאמר לא היה בליבי וכו'.
[קידושין נ' ע"א] לא משוי אינש נפשיה רשיעא. כדי לפטור את עצמו מקרבן ואין כאן מגו, ואי קשיא הא דתנן בכריתות (י"א ע"ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין וכו' אמרו לו מה אם רוצה לומר מזיד הייתי, ואיבעיא להו התם בכריתות אי מתקנין דיבורא ואמרינן דקאמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד, או דילמא משום מגו הוא דמהמן למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, כי אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד נמי מהמן, והיכי מספקא לן הא והא משום מגו ליכא להמניה דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא כדאמרינן הכא, י"ל התם ליכא למימר לא משוי איניש נפשיה רשיעא, דסוף סוף מחזקי ליה עלמא ברשיעא כיון דקאמרי עדים שאכל חלב, א"נ י"ל התם ספוקי מספקא לן אי מהימני ליה משום מגו, והכא דחויה בעלמא הוא דקא דחינן לומר דלעולם דברים שבלב דברים הן, ולא מהמן הכא משום מגו דלא עביד איניש למשוי נפשיה רשיעא, ולא קם ליה האי דחויא דקי"ל דברים שבלב אינן דברים, דהא ע"כ מהימן משום מגו דמצי למימר נזכרתי ואפי' [הכי] בעל הבית מעל.
[קידושין נ' ע"א] היה לו לומר נזכרתי. לאו דוקא נקט היה לו לומר, אלא הכי קאמר הא תנן נזכר [בעל הבית ולא נזכר] שליח וכו', אלמא מהימן לומר נזכרתי, דבדידיה תלא רחמנא להימניה בחיוב קרבן, מאחר שאין העדים יכולין לעמוד על דעתו, וכדכתיב או הודע אליו, הילכך מהימן נמי כי אמר לא היה בלבי מזה, ומשום דתנן בהדיא דמהימן לומר נזכרתי, נקט תלמודא היה לו לומר נזכרתי, א"נ אפשר דנזכרתי פשיטא לן טפי מהך טענא דלא היה בליבי דמחזי טענת רמאות, דכיון דאמר מן החלון רגלים לדבר דמן החלון היה בדעתו, א"נ מכל אחד משני כסין שבחלון היה דעתו.
[קידושין נ"ד ע"ב] כר' יהודה בהקדש [מאי היא] דתנן שלח ביד פקח וכו'. מוקי לה התם במסכת מעילה (כ"א ע"א) כגון שנזכרו שניהם ומדחנוני מעל אשתכח דלא אפקיה שליח לחולין, ואילו לר' מאיר במזיד ודאי ליכא פלוגתא דאע"ג דלא מתהני בגוף ההקדש [מתחלל], ושמעינן מינה נמי דבשוגג מתחלל מדקתני החנוני מעל לכשיוצא, דלרבי מאיר לא מעל כשיוצא, לא לר' יעקב ולא לעולא דהא הדרי זביני, אבל לרב דמוקי הא דאמר ר"מ דבשוגג לא קדש (במתנות) [בכתנות כהונה] דוקא, לא פשיט כר' יהודה בהקדש בשוגג אלא בהקדש במזיד, מיהו [כיון דהלכה] במזיד כרבי יהודה מסתמא בשוגג נמי הלכה כר' יהודה, ולר' יעקב ולעולא הוא הדין דהוה מצי למפשט כרבי יהודה בהקדש בשוגג מדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה לחבירו הוא מעל, והא דמייתי שלח ביד פקח וכו', משום דמהכא איכא למפשט מזיד ושוגג. ויש שכתבו דמהא דתניא (לעיל נ' ע"א) נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, הוה מצי נמי למפשט כר' יהודה במזיד ובשוגג, אלא דההיא ברייתא היא ולא מקרי סתמא, ושבוש הוא, דאפילו לר' (יהודה) [לר"מ דבמזיד מתחלל] משום דנזכר בעל הבית לא נפק הקדש לחולין כיון דתחלת שליחותו היה שוגג, וכי נזכר מאי הוה ומאי מהניא מחשבתיה, ולמפטריה מקרבן הוא דמהניא לפי שלא נעשית העברה בשגגתו, ממורי נר"ו.
<h2>דף כא:</h2>
[קידושין נ"ג ע"ב] הכי גרסינן והכי איתא במס' מעילה ובבא מציעא, החנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כשלחני, מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר חנוני כו' אבל דכולי עלמא אם הוציא מעל. פירוש לר' מאיר אם הוציא החנוני מעל החנוני, ומסתמא חנוני לאו במתנה יהבינהו אלא מקנא קני בהו, ולא אמרינן הדרי זביני, וא"ת למה ליה למימר בהא קא מפלגי כו' אבל דכולי עלמא אם הוציא מעל, ליפרוך להדיא מדקאמר ר"מ חנוני כבעה"ב דחנוני מעל, י"ל הוה מצי לשנויי ליה דהכי קאמר חנוני כבעל הבית ולא מעל המפקיד, וחנוני נמי לא מעל מטעמא אחריני דהא הדרי זביני, ואי הוה חנוני כשולחני, הוה המפקיד מעל אפילו לר' מאיר דהויא לה הלואה וכמתנה דמי, דחנוני ניחא ליה אף על גב דמתחלל על ידיו כדכתיבנא בטעמא דמתנה, להכי איצטריך ליה לתלמודא למימר מאי לאו בהא קא מפלגי וכו', והכי דייקינן ר' מאיר ור' יהודה לא פליגי אלא בחנוני אי כבעל הבית או כשולחני, אבל דכולי עלמא אי כבעל הבית הוא חנוני מעל, דכי היכי דבעל הבית מעל לר' יהודה הכי נמי לר' מאיר חנוני מעל, דבחנוני הוא דפליגי אבל בבעל הבית לא פליגי, ואי לר' מאיר אף במכר לא קנה אשתכח דבבעל הבית גופיה נמי פליגי, דלר' מאיר חד מיניהו לא מעל, ולר' יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל בעל הבית מעל.
[קידושין נ"ג ע"ב] אלא לדידך אודי לי מיהא כו'. הראב"ד ז"ל לא גריס אודי לי אלא אודי, דהא ר' מאיר סבירא ליה דלא מעל חד מיניהו, ואפשר דגריס אודי לי וה"ק אודי לי דמפקיד לא מעל דחנוני כבעל הבית, ולא נהירא, אלא נראה ודאי דלא גריס לי, ואי גרסינן ליה אגב גררא דאמרינן כי האי לישנא בכמה דוכתי נקט נמי הכא אודי לי, והכי פירושא דברישא דהאך מתני' קתני במס' מעילה [בפרק] השליח שעשה שליחותו (כ"א ע"ב) אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל, והדר קתני החנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר, ורישא ר' יהודה היא, והכי קאמר אנא בבעל הבית נמי פליגנא בדידך דסבירא לי דלא מעל חד מינייהו, אלא את הוה לך למימר דחנוני כבעל הבית ולמעול חנוני. ואית דגרסי החנוני כשולחני דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר כבעל הבית, דאי גרסינן ברישא דברי רבי מאיר משמע דמודה ר' מאיר ברישא דקתני לפיכך אם הוציא מעל, דליכא למימר סתמא דרישא ר' יהודה היא וסיפא ר' מאיר, דכיון דבתר הכי פליג ר' יהודה בהדיא הוה לן לאקדומי מלתא דר' יהודה וניתני אכולה מילתא דברי ר' יהודה, אלא דברי ר' יהודה גרסינן ברישא, ומשום דר' מאיר אתא לאפלוגי בתר מילתיה דרבי יהודה אבעל הבית ואחנוני, משמע דהכי קאמר החנוני כדין בעל הבית דקאמר, ופרקינן דלדבריו קאמר, ואפשר דגרסינן לדידי אודי לי (אי זה) מיהא, והכי קאמר אנא בבעל הבית סבירא לי דחד מינייהו לא מעל, ובשלחני מפקיד מעל, ובחנוני שהוא כבעה"ב דחד מיניהו לא מעל, אלא לדידך אודי לי דמכל מקום דינא דחנוני כדינא דבעל הבית דדינך ביה [דבעה"ב מעל] אף [חנוני הוא מעל] לפי שאינו צריך למעות בכל עת.
